הלוי צהלה-עו"ד ונוטריון, מגשרת מוסמכת
 
 
 
 
 
5
2 חוות דעת
 
 
 
 
072-3213711
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

חממה ובית המשפט

 

על תמימות ופשטות בדין

 
סיפור אמיתי ששמעתי מפיה של תימנייה זקנה, במבטא תימני עסיסי לפני כשלושים שנה:

"יא בינתי, אספר לך מה היה בבית אל משפט. אני נכנסתי אל האולם של אל שופט. זו הייתה פעם ראשונה שלי שם. נכנסתי, ראיתי ספסלים, התיישבתי. הסתכלתי מסביב. ראיתי פקיד, בחור משלנו, מתימן. פתאום צ'עק "בית המשפט"! ופתאום נכנס איש עם שמלה שחורה גדולה.

אני לא ידעתי שהוא השופט. רק אחר כך הבנתי את זה. הוא היה בלי כיפה, בלי כלום על הראש שלו. ואני רואה את כל האנשים מסביב נעמדים. לא הבנתי למה. עמדתי גם. השופט הגיע אל אל כסא שלו, ואמר לכולם לשבת. התיישבתי.

פתאום קראו לי בשמי: 'חממה'! עניתי 'כן'. הגיע אליי הפקיד הזה, של הבית משפט. אמר לי שאני צריכה לעמוד כשקוראים בשם שלי. אז עמדתי.

אל שופט זה, עם השמלה – גלימה את אומרת? גלימה – ביקש ממני לקחת את הדא אל תורה (ספר התנ"ך) – ולהגיד שאני נשבעת לומר רק את האמת. את שמעת את זה, יא בינתי? הדא אל בנאדם, הוא אפילו בלי כיפה, מבקש ממני שאני אתן שבועה בתנ"ך! לא האמנתי שהוא אמר לי ככה. הסתכלתי עליו ואמרתי לו "איך אתה, בלי כיפה רוצה שאשבע על התנ"ך??????".

ואז בא אליי הדא אל פקיד ואמר "אני אגיד לך מה לעשות". אמרתי לו "תעזוב אותי, אני אסתדר איתו". ואז אל שופט שואל אותי שאלה:

"גברת, האם נכון שביום חמישי בשעה שבע בבוקר את תקפת את הגברת הזו? את יודעת שמדובר בעבירה חמורה?".

תשמעי אנתי, הוא שאל אותי ואני רק הסתכלתי עליו ועניתי לו: "תגיד לי, כשסוריה תוקפת אותנו אנחנו יושבים בחיבוק ידיים??".

היא תקפה אותי, אני דחפתי אותה חזרה. היינו שתינו בשדה, בעבודה. כל אחת צריכה למלא ארגז. היה חסר ארגזים. אני לקחתי וואחד. היא ראתה שלא נשאר לה, באה, דחפה אותי וניסתה לקחת לי את הארגז. לא נתתי לה. דחפתי אותה בחזרה."

"ואדוני השופט", אמרתי לו. "אני לא יוצאת מבית אל משפט לפני אני מקבלת את יום העבודה שהפסדתי, וגם את הכסף של הנסיעה לכאן. ואם אתה רוצה, אדוני אל שופט, אתה יכול לשלוח אותי לבית הסוהר. וואלה אתה תעשה לי טובה גדולה. שם אני אנוח. אבל תשלח לבית שלי מישהי שתטפל בעשרת הילדים שלי, ובחמותי הזקנה ובבעלי החולה".

ומה את חושבת קרה בסוף? חזרתי הביתה באותו יום, אחרי שקיבלתי חזרה את יום העבודה שלי, כולל נסיעות!

 

 
כבר שנים שלא מעידים בבתי המשפט בשבועה על ספר התנ"ך. גם סיטואציה שבה נאשם מופיע מול שופט ואומר את שעל ליבו, בעוד שהשופט מקשיב ונעתר לכל הבקשות שנאמרו באמת פשוטה – גם זה לא כל כך קורה מידי יום.
 

 
היום זה חוסר אחריות להגיע לבית המשפט לבדך, מבלי להיות חמוש בעורך דין. יהיו אמיצים שינסו להגיע לבד. לרוב זה יהיה בתביעות על סכומים נמוכים יחסית, בערכאות מתאימות. מי שלא חי את עולם המשפט, את בית המשפט, פשוט הולך לאיבוד.

מערכת הכללים והנימוסים, המיקום באולם, הלבוש של הנוכחים, השפה, העברית הלא-מדוברת, לא-ספרותית ולא-הגיונית – כל אלה מותירים את האורח חסר כלים להתמודד.

הרי כדי להגיב, בוודאי לטעון לחפות, או לנזק, או ליושרה ולשם טוב, צריך תחילה להבין. וכללי המשחק מוזרים ומורכבים, ללא חוקיות ברורה.
 

 
נכנסים לאולם. ישנו אזור מוגבה. טוב, זה די ברור. כנראה שזה מיועד ליצור את המרחק והיראה בין השופט למתדיינים בפניו. שופט לעולם ימוקם מרוחק, ורוב רובן של הפעמים יוגבה.

אבל מולו ישנם לרוב שני שולחנות, בשני צדדים, ומאחוריהם ספסלים. היכן מותר לשבת? מה המקום שלי כאן? בכלל, מותר לי להיכנס? מי מימין? מי משמאל?

השחקנים החוזרים, שזה להם בית שני, יודעים בדיוק היכן להתמקם. הרגישים שבהם יפנו ללקוחותיהם ויסבירו להם היכן הם צריכים לשבת. יש מקום מיוחד לעורכי הדין של התביעה ולעורכי הדין של ההגנה. לאורחים, ולאף אחד נוסף כאשר זה תיק בדלתיים סגורות.

כבר ברגע הכניסה לאולם, כל כך קל לעשות טעויות.

השופט נכנס. צריכים לעמוד. הוא מבקש להתיישב. מתיישבים. וכך גם כשיוצא – כולם צריכים לעמוד.

השופט הוא "אדוני", ועורכי הדין קוראים אחד לשני "חברי", תוך כדי מלחמה של ממש ביניהם, לטובת לקוחותיהם.

הם נעמדים ומתיישבים חליפות. מי שפונה אל השופט, גם אם יאמר מילה אחת, יצטרך להיעמד. תוך רגע הוא יתיישב שוב. הם נואמים בלהט מול השופט. יודעים לומר את אשר על ליבו של הלקוח שלהם, ואת אשר במוחו של הצד שכנגד. הם רהוטים וברורים, ומדברים ומספרים, והכול בשפה שמיוחדת להליך המשפטי, בכללים הידועים רק להם. והכול תוך פנייה אל השופט בלשון נסתר ולא נוכח, שוב, כסוג של יצירת מרחק.

והאנשים, אלה שהחיים שלהם עומדים לדיון – הם שותקים. יושבים בשקט ורואים איך האנשים שהם שמו להם לפה ממלאים את המשימה. מי שמעז לדבר מושתק, אלא אם קיבל את רשות השופט לכך. ולפעמים עדיף לשתוק, שכן המילים היוצאות עלולות לפגוע בהגנה של המדבר, ולהרוס את מלאכתו של בא כוחו.

לעיתים הם יגנבו מבט אחד אל השני. לרוב הם בכלל לא יסתכלו זה לכיוונו של זה. שכירי החרב עושים את העבודה. מחלוקת בין שני אנשים, הופכת למשכורתם החודשית של השחקנים באולם.

ואם אחד יעז להופיע לבדו ולייצג את עצמו, ברוב המקרים, היחס אליו לא יהיה מכבד כאל אחד שמבין, גם אם הוא ד"ר, אלא כאל הדיוט שלא בקי ברזי המקצוע והנדרש להצליח בהליך המשפטי. ייכתבו מאות דפים ויתמלאו קלסרים בכל הנוגע למחלוקת, אבל קולם של בעלי הדין לא יישמע באולם. לך תסביר ללקוח שבא, שהדברים שלו נכתבו והוא יוכל להישמע רק בחקירה נגדית, כאשר ייחקר על תצהירו, וגם אז, רק כתשובה לשאלותיו של יריבו.

ואז, אחרי שמתרגלים לספסל הקשה, לאולם הגדול ולמזגן המוגזם, מנסים להבין מה בדיוק נאמר כאן. מהי המחלוקת. מי האשם ומי הנפגע. מי הנוכל ומי המרומה. מי החזק ומי החלש.

תהיה "תגובה לתגובת הנתבע על הבקשה", תהיה "חקירה נגדית" ויהיו "תצהירים". ידברו גם על סעיף 45 סעיף קטן ב' לחוק הרלוונטי, ויצוטטו "תקדימים". בפלילי ידברו על "רף ענישה", "הכרעת דין" ו-"טיעונים לעונש". באזרחי יבקשו "פסיקה לפי 79א", יהיה "מוצג ת4" ו-"נספח נ1" ולבסוף עורכי הדין יצטרכו להחזיר תשובה לאחר שקילת "הצעת בית המשפט".

וזה עוד בדיון סטנדרטי. יהיו גם דיוני אקסטרים שידברו על "בקשה לפסילת שופט" או "בקשה לביזיון בית המשפט", וזה אחרי שמנסים להבין אם מותר לעורכי הדין להסתובב באולם, תוך כדי דיבור, או אסור, ומהו בזיון.

ואיך הם מצליחים, השחקנים, להיות תקיפים ותוקפניים, ובדרך כלל עדיין להיצמד לאי אלו כללים, שכנראה רק הם מבינים אותם.

העובדה היא שהכול ממשיך בדיוק באותו האופן. פעם אחר פעם. שעה אחר שעה.

 

 
בבית המשפט כולם בשחור או בכחול-לבן, וכולם כבדי ראש וחכמים שמדברים בשפה זרה, המונחת על גבי שפה גבוהה ופניות הדדיות בגוף שלישי. אחד לשני ואחד כלפי עצמו. בערכאות הגבוהות מעל לבית המשפט השלום, כולם לובשים גלימות.

כל כך לא ישראלי. בועה של גינונים וטקסים בתוך החמסין הישראלי והחצוף. מדי פעם יש דליפות. הישראליות עזת הפנים מגיעה גם לכאן, אבל מיד ההוד וההדר בולעים אותה וחוזרים לתפוס את מקומם הראוי להם.

בהחלט. תמיד טוב לדעת שפה חדשה. שפת המשפט, המדוברת וההתנהגותית, היא עולם בפני עצמו. מי שמכיר אותה לעולם יהיה בעמדת כוח, אך לעולם ישלם מחיר.

רק השחקנים הקבועים יודעים שהמשפט הוא לא צפוי. לא תמיד הוגן, תמיד איטי ומסורבל ולעיתים רבות לא משתלם. הם גם יודעים שניצחון הוא מתוק מאין כמוהו, וינסו למרות הכול לטעון באופן הכי חד ומדויק, כדי למקסם את הסיכויים לצאת כאלה. הם יודעים שלא תמיד יהיה קשר בין השניים, ומעל הכול – הם צריכים לדעת שבבית המשפט אף פעם אין מנצחים ומפסידים. אף פעם. גם מי שחושב שניצח בקרב, לא בטוח שינצח במלחמה, ואולי ימצא עצמו נגרר שוב ושוב לבית המשפט בערעורים או בתביעות נוספות, שינסו לשנות את התוצאה בדרכים אחרות.
 
צרו קשר עם צהלה הלוי - משרד עורכי דין, נוטריון וגישור: 072-3213711.